גמרא
פירוש
אוּשְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים לְהַעֲמִיד רֵיחַיִם וְתַנּוּר וּלְגַדֵּל תַּרְנְגוֹלִים.
הָיָה אֶחָד מֵהֶם מוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ לֹא יִכָּנֵס לֶחָצֵר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר ביָכוֹל הוּא לוֹמַר לוֹ לְתוֹךְ שֶׁלִּי אֲנִי נִכְנָס וְאֵינִי נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלְּךָ וְכוֹפִין אֶת הַנּוֹדֵר לִמְכּוֹר אֶת חֶלְקוֹ.
הָיָה אֶחָד מִן הַשּׁוּק מוּדָּר בְּאֶחָד מֵהֶם הֲנָאָה לֹא יִכָּנֵס לֶחָצֵר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר גיָכוֹל לוֹמַר לוֹ לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵירְךָ אֲנִי נִכְנָס וְאֵינִי נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלְּךָ.
דהַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ וְיֵשׁ לוֹ מֶרְחָץ וּבֵית הַבַּד מוּשְׂכָּרִין בָּעִיר אִם יֵשׁ לוֹ בָּהֶן תְּפִיסַת יָד אָסוּר אֵין לוֹ בָּהֶן תְּפִיסַת יָד מוּתָּר.
ההָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ קוּנָּם לְבֵיתְךָ שֶׁאֲנִי נִכְנָס וְשָׂדְךָ שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ מֵת אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר מוּתָּר וקוּנָּם בַּיִת זֶה שֶׁאֲנִי נִכְנָס שָׂדֶה זוֹ שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ מֵת אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר אָסוּר.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
ומכל מקום, לדעת כולם, שניהם אסורים להעמיד ריחים ותנור בחצר המשותפת ולגדל בה תרנגולים.
היה רק אחד מהם מודר הנאה מחבירו — לא יכנס לחצר, שהרי החצר היא גם של חבירו. ר׳ אליעזר בן יעקב אומר: יכול הוא לומר לו: לתוך שלי אני נכנס, ואיני נכנס לתוך שלך. ומכל מקום כופין את הנודר למכור את חלקו, כדי שלא יביא את חבירו לידי איסור.
היה אחד מן השוק מודר באחד מהם הנאה — לא יכנס לחצר, שהרי החצר שייכת גם לזה שהוא אסור בהנאתו. ר׳ אליעזר בן יעקב אומר: יכול לומר לו: לתוך חלקו של חבירך אני נכנס, ואיני נכנס לתוך החלק שלך, שלא הכל שלך הוא.
המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ או בית הבד מושכרין בעיר שהכל יכולים להשתמש בהם, אם יש לו למדיר, בהן תפיסת יד, שיש לבעלים הראשונים עוד איזו זכות במקום, שלא השכיר את המקום לגמרי אלא השאיר לעצמו אלו זכויות — אסור למודר ההנאה להשתמש, אם אין לו בהן תפיסת יד — מותר.
האומר לחבירו: ״קונם לביתך שאני נכנס ושדך שאני לוקח (קונה)״, אם מת או שמכרו את הבית לאחר — מותר, שהרי שוב אין זה שדהו או ביתו. אבל אם אמר ״קונם בית זה שאני נכנס״, או שאמר ״קונם שדה זו שאני לוקח״, גם אם מת בעל הבית או שמכרו לאחר — אסור.
א גמרא איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: במשנה שנינו כי במקרה שנדרו השותפין זה מזה פליגי [חלוקים] חכמים ור׳ אליעזר בן יעקב, ואם כן יש לשאול: אם לא נדרו הנאה זה מזה, אלא הדירו זה את זה מאי [מה] יהא הדין? מי אמרינן [האם אומרים אנו]: כי דווקא בנדרו הוא דפליגי [שהם חלוקים], אבל בהדירו זה את זה מודו ליה רבנן [מודים לו חכמים] לר׳ אליעזר בן יעקב, ומדוע? — דכי [שהרי כמו] אנוסין דמו [נחשבים]. שהרי החבר הוא שאסר עליו, והוא עצמו אינו אחראי לאיסור, ולכן יכול כל אחד לומר שמחלקו שלו הוא נהנה. או דילמא [שמא] אפילו במקרה שהדירו זה את זה הנאה פליגי רבנן [חלוקים חכמים]?
ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה מהמשך דברי המשנה, ששנינו: היה אחד מהן מודר הנאה מחבירו, ובכל זאת פליגי רבנן [חלוקים חכמים] ואוסרים אותו! ודוחים: אל תדייק כך במשמעות לשון ״מודר״ אלא תני [שנה]: נדור מחבירו הנאה, שהוא עצמו נדר, וגרם איסור לעצמו.
ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] להבין, דקתני סיפא [שכן שנה בסופה] של אותה הלכה: וכופין את הנודר למכור את חלקו. אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שמדובר במקרה שנדר הוא עצמו הנאה מחבירו, היינו דקתני [זהו ששנינו] כופין, שכיון שהוא יצר את הבעיה, כופים אותו לפתור אותה. אלא אי אמרת [אם אתה אומר] שמדובר במקרה דאדריה [שחבירו הדיר אותו] הנאה, אמאי [מדוע] כופין אותו? הא מינס אניס [הרי אנוס הוא] ומדוע נכריח אותו למכור את חלקו?
אמר רבה אמר זעירי:מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush